קרדיט: אקטיבסטילס
טבח, גירוש, כליאה המונית במחנות והרס תשתיות אזרחיות. זה הסיפור של 1948, וזה גם הסיפור של השנה ה-76 לנכבה שמתמשכת בממדים שלא נראו מאז. את השלכותיה אנו רואים מדי יום בעבודתנו – באלימות הישירה שמופעלת על פלסטינים, באפליה ובגזענות במערכת הבריאות ובתנאים מגדירי הבריאות שמייצרת המדיניות המפלה.
לפני 76 שנים נעקרו מעל ל-80% מתושבי הארץ הפלסטינים, עקירה שלוותה בלפחות 70 מעשי טבח. אלפים רבים נכלאו במחנות שבויים. עם תום הקרבות ישראל החריבה מאות יישובים, מנעה את שיבת התושבים לבתיהם ובכך גזרה עליהם חיי פליטות, מחסור וכאב.
בחודשים האחרונים ישראל הרגה יותר מ-35 אלף אישה ואיש, ויותר מ-70 אלף נפצעו – כל זאת תוך החרבה של מערכת בריאות מוגבלת אינה מסוגלת לתת להם מענה. ישראל מרעיבה יותר ממיליון מתושבי עזה ומעמיקה את משבר בריאות הציבור, כש-75% מתושבי הרצועה עקורים וחיים בריכוזים צפופים ללא תשתיות הגייניות. יותר מ-60% מיחידות הדיור ברצועה הוחרבו ויידרש שיקום ארוך בטרם יהיה לעקורים בית לשוב אליו, בטרם יהיה לתושבי עזה מערכת בריאות מתפקדת. בקשות שלנו להכניס ציוד רפואי או משלחות של רופאים לא נענו כלל.
בצל ההתקפה חסרת התקדים על עזה, עשרות קהילות רועים בגדה המערבית גורשו מבתיהן על רקע אלימות מתנחלים וצבא. בראיונות שאנו מקיימים עמם עולה הנכבה כמוטיב חוזר, מדור הסבים עד לילדיהם. בשאר הקהילות כבישים חסומים ומסוכנים לתנועה מונעים מתושבים גישה ראויה וזמינה לטיפול רפואי ושאר צרכי החיים. מתנדבי המרפאה הניידת שלנו חוזים בכל מקום בנזקים קצרי וארוכי הטווח על בריאות תושבים.
פגיעה מתמשכת רבת שנים בחוסנן של משפחות וקהילות מתבצעת גם באמצעות מנגנוני משטור וכליאה תוך שימוש בעינויים. מאז אירועי ה-7 באוקטובר חלה עלייה דרמטית הן במספר העצורים והן באלימות ובהזנחה לה הם נתונים. יותר מ-3,000 מהם מוחזקים במעצר מנהלי ללא כתב אישום או הרשעה – המספר הגבוה ביותר אי פעם. לפי ההערכות כ-3,000 נוספים מוחזקים על ידי הצבא ללא כל גישה לעולם החיצון, לרבות עורכי דין, ומדיניות מוצהרת של הרעת תנאים בשירות בתי הסוהר שכוללת מניעת גישה הולמת לטיפול רפואי הובילה כבר למותם של לפחות 17 עצורים ואסירים. הכלואים המוחזקים במחנה שדה תימן נתונים בתנאים שעולים לכדי עינויים, ללא מענה רפואי הולם ותוך שמוסדות הבריאות האזרחיים בישראל מסרבים לטפל בהם. לפחות 43 מהם כבר מתו.
בתוך ישראל אנו עדים להשתקת האזרחים הפלסטינים, לפגיעה בזכות להתארגנות פוליטית וחופש ההפגנה, מקארתיזם ורדיפה, הסתה לאלימות, מעצר של א.נשי תרבות ואקדמיה, פיטורין ממקומות עבודה והשעיית סטודנטים.
גם במערכת הבריאות המתגאה בהיותה אי של שפיות ושוויון, א.נשי צוות פלסטינים נתונים להפחדות ומשטור כאשר פרסומים במדיה החברתית המביעים סולידריות עם הסבל בעזה מובילים להליכים משמעתיים, זאת בעוד שכלפי הקולגות הישראלים שקראו להפצצת בית החולים שיפא לא ננקטו שום אמצעים, כך גם לא כלפי כל אותם צוותי רפואה שהודיעו שיסרבו לטפל בעצורים מעזה.
נכבה ועוד נכבה. אסון ועוד אסון. כאב ששוטף את כולנו, החיים בין הירדן לים, ומוביל לסחרחרות של אלימות ונקמה. איננו מסוגלים לעכל את אסון ה-7 באוקטובר, והלב הקרוע עם החטופים בעזה נוכח בכל רגע. קו רציף מחבר בין נקודות ההיסטוריה וההווה של הקטסטרופה המתמשכת, אך אל לכרוניקה הזו להשלות אותנו. בכל נקודה ונקודה על הקו הזה ניתן היה לעצור. ועדיין ניתן לעצור. להתנגד. לזעוק. להפגין. לזכור ולהזכיר שפעולה משותפת, כקהילה, בהתנדבות ובתמיכה הדדית היא שתיתן לנו את הכוח לעצור.
